<h1>נמוקי יוסף — גיטין</h1>
<h2>דף כד.</h2>
[גיטין ל"ב ע"ב] גמרא. תנו רבנן אמר בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימים פסול הוא אינו גט לא אמר כלום. אמר רב ששת ואמרי לה במתניתא [תנא] גט זה לא יועיל, לא יתיר, לא יעזיב, לא ישלח, לא יגרש, יהא חרס, יהא כחרס דבריו קיימין. אינו מועיל, אינו מתיר, אינו מעזב, אינו משלח, אינו מגרש, חרס הוא, כחרס הוא לא אמר כלום. איבעיא להו הרי הוא חרס מהו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי שנא מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר. אמר רבה בר אידי אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת, תבטל, אי אפשי בה לא אמר כלום. בטלה היא, אינה מתנה דבריו קיימין. אמר אביי נקטינין שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי. איבעיא להו גט שבטלו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו. רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו ורב נחמן אמר חוזר ומגרש בו והלכתא כותיה דרב נחמן. פירוש. בטל הוא, משמע בטל יהא, וכן אי איפשי בו. פסול הוא, לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא משמע שהוא מוציא עליו שם פסול והא ליכא. לא אמר כלום וזכתה בו בעל כרחו. אינו מועיל, משמע דהוא אינו מבטלו אלא מעיד בו שהוא פסול והא לא חזינן ביה פסול ונתקיים בחותמיו. אבל לא יועיל וכלהו הנך שהוא לשון להבא משמע שהוא פוסלו. הרי הוא חרס מהו, להבא משמע או לשעבר משמע. מאי שנא מהרי הוא וכו', דקימא לן דהוי הקדש בכמה דוכתין דתנן בנדרים [מ"ח ע"א], אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים ובהפקר נמי תנן [שם מ"ג ע"א] הרי הוא מופקר לכל מי שיחפוץ, אלמא להבא משמע. מקבל מתנה וכו', לא אמר כלום וזכה בו בעל כרחו ואם יש לו בעל חוב גובה בשבילו לפי שכל לשונות הללו לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו. בטלה היא וכו', משמע בטלה היתה מקודם שקבלתיה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי והוי כאומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן, והכי נמי תניא לקמן בפרקין [מ' ע"ב], כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים והאי נמי דאמר בטלה היתה מקודם לכן נאמן ע"כ פרש"י ז"ל. ודקדק עלה הרשב"א ז"ל דמדפירש ז"ל במבוטלת אם יש לו בעל חוב גובה אותה, משמע דכשאמר בטלה היא וכו' אין בעל חוב גובה הימנה. והקשה ז"ל, מאי שנא מהא דאמרינן פרק האשה שנתארמלה [כתובות י"ט ע"א], האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. יש לומר דהתם הוא דשטרא כיון דמקויים נפיק מתותי ידיה בחזקתיה קאי ומסתמא דידיה הוא ולחוב לאחרים הוא דקא מודה דשטר אמנה הוא ואינו נאמן, הא למה הדבר דומה לאומר בשדה המוחזקת בידו אינה שלי במקום שחב לאחרים דלא כל הימנו לאבד זכותן של אחרים, אבל במקבל מתנה דלאו דידיה הוא ומכח זכייתו הוא דבעי מלוה לטרפו נאמן הוא לומר דלא קבלתיו בתורת זכייה ואינהו דקאמרי דבתורת מתנה ודנתכוין לזכות בה כשקבלה צריכין להביא ראיה. וראיתי לרב אב ב"ד ז"ל שכתב דדוקא בשלא חב לאחרים הוא דקאמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, אבל במקום שחב לאחרים לא כההיא דשטר אמנה, עכ"ל ז"ל. הרי הוא כשליח הגט, ואם בטלה הנותן קודם שיגיע ליד המקבל הרי היא בטלה. הולך לאו כזכי, וכי היכי דגבי גט יכול לחזור בו דאע"ג דמתנה זכות הוא, מצי למהדר דהולך לאו כזכי דמי. הילכך בשליח הגט אע"פ שאמרה התקבל לי גיטי אם אמר הבעל הולך ורצה לחזור חוזר ואלו אמר זכה ובא לחזור אינו חוזר, הר"ם ב"ן ז"ל בהסכמת רבינו אלפסי ז"ל. חוזר ומגרש בו, אם נמלך הבעל לחזור ולגרש בגט שבטלו או אינו חוזר ומגרש בו, מי אמרינן בטל גיטה והוה ליה כחספא, או דילמא שליחותא דשליח הוא דבטל עד דהדר ומשוי ליה שליח אבל גיטא לא בטיל, ופסיק תלמודא הילכתא כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו, משמע דלא מבטיל גיטא. אבל אם בטלו בפירוש מתורת גט אם חוזר ומגרש בו אם לאו, דעת הר"ם במז"ל [גירושין פ"ו הי"ט] שאינו חוזר ומגרש בו. ועוד כתב וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אחר כן ונתנו לה הרי זה גט בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט וכן אם אמר כל גט שיכתוב לי פלוני או שאכתוב מכאן ועד עשרים שנה בטל הרי זה בטל. וכתב עליו הרמב"ן וזה אמת ואין בו בית מיחוש. והרשב"א ז"ל כתב דלא משמע כן משמעתין דכלה בבטול גופו של גט קא מיירי כדתניא גט זה לא יועיל וכו', ולא קאמר שליחות זה בטל הוא אי איפשי בו, ועלה קאמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו אלמא דאפילו בטל הגט בפירוש חוזר ומגרש בו, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל, אלא שחשו להם ואמרו דלמעשה אין להקל בדבר אלא חוששין לו ולכתחלה לא יגרש בו.
